זמן

כבר כמה ימים אני מנסה לסדר את המחשבות שלי כדי להבין מה זה הדבר הזה שמנצנץ לי באחורי הראש ורוצה לצאת, לכולם יש מה להגיד על התקופה הזאת, מה הדבר שאני רוצה להגיד?

זמן, הסיפור הוא עניין של זמן

בסך הכל אנחנו חודש בתוך הדבר הזה, נכון שלא יודעות מתי הוא יגמר ויש מלא אי וודאות שלא לדבר על מצוקה כלכלית אצל לא מעט א/נשים, אבל בינתיים זה סך הכל חודש, וכולם מדברים כאילו סוף העולם הגיע.

כבר קראתי מישהי אומרת שזה כאילו כל העולם יצא לחופשת לידה, ויש משהו בזה. אני חושבת על תחושת הזמן ואיך היא והזמן כולו השתנו אחרי שהבת שלי הגדולה נולדה, לפני כמעט 21 שנה.

כל ההורים או לפחות האימהות חוות את זה, את השינוי של מושג הזמן אחרי הלידה. איך כל יום ארוך כמו שנה, איך שלושה חודשים מרגישים כמו תקופת חיים שלמה, איך יום הופך ללילה, איך לילה לא קיים, איך שינה חסרה הופכת אותנו ותינוקת אחת קטנטנה שבוכה מכניסה אותנו למצוקה שלא תאמן.

אחרי שלושה חודשים משהו השתנה, ופיצל אותי משאר העולם. אותי ושאר נשים נדירות שעשו החלטות דומות, שהכרתי בשנים שאחרי כן. בפיצול הזה לא חזרתי לעבוד, ולא שמתי את התינוקת שלי במסגרת, ברגע הזה מושג הזמן קיבל משמעות חדשה, או יותר נכון איבד מהמשמעות שלו, משמעות שכל כך חיונית לחברה שלנו.

אני חושבת שרק עכשיו בימים האלה, אני מבינה לעומק את הפיצול הזה. תמיד ידעתי שזה שאני נמצאת בבית ושהילדות לא במסגרות, יש לזה משמעות של התנתקות מהחברה הכללית. רוב השנים הקפנו את עצמנו בא/נשים כמונו, בעיקר נשים, ולא הרגשנו זרות ולא היינו בודדות ולא הרגשנו את הפער הזה, וגם אחרי שהקהילה שיצרנו לנו התפוררה, עדיין היה ברור שמשהו מאד מבדיל אותנו מכל השאר. גם כשהבנות התחילו ללכת לבית ספר, גם כשהתחלתי לעבוד, משהו שם השתנה וכבר לא יחזור.

ועכשיו ימי הקורונה, שבשביל כולם מסביב השתנה משהו מהותי, אני מבינה מה זה הפער הזה, מה השוני הגדול בינינו ובינם, והדבר הזה הוא זמן.

כי מאז שנעמה נולדה ועזבתי את מקום העבודה שהיה לי עד אז, בעצם התחילו חיים שאין בהם ימים, שאין בהם תאריכים, שכל יום הוא שבת ושבת הוא כמו כל יום (כמעט, כי בכל זאת בן זוגי דאז עבד מחוץ לבית). שלא קמות בשעה מסוימת, שלא עושות כל יום את אותו הדבר, שלמעט ארוחות שגם הן לא היו בשעות קבועות תמיד, לא היתה לנו שום שגרה בכלל.

אני שומעת וקוראת עכשיו חברות, רואה מצד אחד כמה קשה העניין הזה, בעיקר בתקופת חוסר וודאות, שלא יודעות כמה זמן זה ייקח ואיך יסתדרו עם הכסף, אבל גם רואה איך שזה משחרר את כולם, איך שהזמן הזה עם הילדים עושה להן ולהם טוב, כמה הזמן בבית נראה אחר, כל מה שניסיתי להסביר כל השנים ולא היה מי שישמע.

וגם אצלנו זה מרגיש שמושג הזמן מותח את עצמו עוד יותר, ואני שמה לב לכל הדברים שאני רגילה לעשות מהר "כדי לא לבזבז עליהם זמן" כמו לשטוף כלים או לתלות כביסה, ועכשיו תוך כדי שאני ממהרת אני מזכירה לעצמי שאין לאן למהר, ושמה שלא הספקנו היום נעשה מחר, ואני מברכת על הזמן הזה (וכמה חבל שהוא מלווה במגיפה, על כל המשתמע) שמזכיר לי את הימים המוקדמים של החינוך הביתי.


7 צפיות

© 2023 by Gracious Dwelling. Proudly created with Wix.com