כמה זמן שלא כתבתי כאן! בעצם בזמן הקורונה כביכול החזרתי את הבלוג, ואז ישר זנחתי אותו. מאד טיפוסי. אבל הקורונה מאחורינו וכבר לא זוכרות אותה בכלל, וגם המלחמה ושאר הצרות שהגיעו אלינו מאז. טפו טפו עכשיו פנינו קדימה. אז בתור צעד ראשון של פנינו קדימה, עשיתי מעשה אולי נמהר אולי אמיץ אולי מה יש לי להפסיד, ונרשמתי לסדנת צילום בבולגריה, של אפרת לזרוב המדהימה. אפשר ומומלץ להיכנס לבלוג שלה וגם לחפש אותה בפייסבוק ובאינסטגרם. היא צלמת בחסד וגם מורה מעולה לצילום, שמארחת בביתה שבבולגריה סדנאות צילום. היא מקפידה תמיד להביא שפיות ושפים מהארץ, שיכינו מנות שגם אפשר לצלם טוב וגם אפשר להתמוגג מטעמם. בסדנה הספציפית הזאת השפית היתה ליאור משיח, שהיא גם אושיית אינסטגרם וגם שפית מהאגדות. באמת מהאגדות.

נסעתי ככה באומץ לשלושה ימים, חו"ל אחרי שנה וחצי זה דבר מפתיע בפני עצמו, רק שעתיים באוויר ואנחנו לגמרי בארץ אחרת. אומץ לנסוע לבד, למרות שסדנה כזאת זה הדבר הכי מפנק בעולם, מהרגע שנחתנו היינו מטופלות ולא היינו צריכות לדאוג לכלום, לא עניין של מה בכך לאימהות אחרי שנה פלוס של קורונה.

כל הסיפור הזה ענה ואף עלה על כל הציפיות. וידין, שהיא העיר שבה אפרת גרה וגם מארחת היא במקרה או שלא במקרה העיר שממנה הגיעה המשפחה של עדי. רק ביום האחרון, שלא לומר בכמה שעות האחרונות שלי שם, עדי סוף סוף בררה איפה המשפחה שלה גרה, ולא רק שגילינו שזה ממש באזור של הסדנה (לא מפתיע, בשכונה של היהודים, צמוד לבית הכנסת שגם עכשיו שהוא מוזנח הוא יפיפה), מסתבר שיש לעדי קרובת משפחה שנשארה שם, וכנראה שהיא חברה של החמות של אפרת. נצטרך להגיע שוב כדי לברר את זה לעומק.

במקום להכביר במילים (למרות שהכברתי כבר לא מעט) אני אשים תמונות שמשקפות הכי טוב איך היה, ואפילו את הריחות והטעמים אפשר לפעמים לדמיין דרכן. זאת היתה חופשה במלוא מובן המילה, עם להיות לבד בלי המשפחה, עם לטבול כל צהריים בדנובה, עם אוכל נהדר שאפילו להוריד מהשולחן לא נתנו לנו, ובנוסף ואולי זה העיקר, הצילום שלי קפץ עוד מדרגה (המדרגה הראשונה היתה בסדנה הקודמת שהייתי של אפרת).

אם תכנסו לבלוג של אפרת תראו שהם חוזרים/עוברים לארץ באוגוסט, אבל היא מבטיחה שהסדנאות בוידין בולגריה ימשיכו, ואני ממליצה לכן ללכת.

תודה אפרת ולליאור, ותודה גם לכל הא.נשים שהכרתי שם, היה מיוחד מאד!




פרויקט הגמר שלי בקורס הלבשת הבית שלמדתי אצל גילי אונגר התפרסם ביום חמישי במדור עיצוב של XNET. אני מאד שמחה ונרגשת ומקווה מאד שזו התחלה של קריירה חדשה או נאמר עיסוק חדש, שאני חושבת שיביא לי הרבה אושר.

את התמונות צילמה שירן כרמל, שהיא אחת צלמות עיצוב הבית המובילות בארץ, וגם בת אדם נחמדה בצורה קיצונית. נראה לי ששני הדברים קשורים אחד לשני, כי הנינוחות שהיא משדרת כשהיא באה לצלם, מאפשרת למצולמות וגם לבית להיות במיטבן.


את הכתבה אפשר לקרוא כאן





כבר כמה ימים אני מנסה לסדר את המחשבות שלי כדי להבין מה זה הדבר הזה שמנצנץ לי באחורי הראש ורוצה לצאת, לכולם יש מה להגיד על התקופה הזאת, מה הדבר שאני רוצה להגיד?

זמן, הסיפור הוא עניין של זמן

בסך הכל אנחנו חודש בתוך הדבר הזה, נכון שלא יודעות מתי הוא יגמר ויש מלא אי וודאות שלא לדבר על מצוקה כלכלית אצל לא מעט א/נשים, אבל בינתיים זה סך הכל חודש, וכולם מדברים כאילו סוף העולם הגיע.

כבר קראתי מישהי אומרת שזה כאילו כל העולם יצא לחופשת לידה, ויש משהו בזה. אני חושבת על תחושת הזמן ואיך היא והזמן כולו השתנו אחרי שהבת שלי הגדולה נולדה, לפני כמעט 21 שנה.

כל ההורים או לפחות האימהות חוות את זה, את השינוי של מושג הזמן אחרי הלידה. איך כל יום ארוך כמו שנה, איך שלושה חודשים מרגישים כמו תקופת חיים שלמה, איך יום הופך ללילה, איך לילה לא קיים, איך שינה חסרה הופכת אותנו ותינוקת אחת קטנטנה שבוכה מכניסה אותנו למצוקה שלא תאמן.

אחרי שלושה חודשים משהו השתנה, ופיצל אותי משאר העולם. אותי ושאר נשים נדירות שעשו החלטות דומות, שהכרתי בשנים שאחרי כן. בפיצול הזה לא חזרתי לעבוד, ולא שמתי את התינוקת שלי במסגרת, ברגע הזה מושג הזמן קיבל משמעות חדשה, או יותר נכון איבד מהמשמעות שלו, משמעות שכל כך חיונית לחברה שלנו.

אני חושבת שרק עכשיו בימים האלה, אני מבינה לעומק את הפיצול הזה. תמיד ידעתי שזה שאני נמצאת בבית ושהילדות לא במסגרות, יש לזה משמעות של התנתקות מהחברה הכללית. רוב השנים הקפנו את עצמנו בא/נשים כמונו, בעיקר נשים, ולא הרגשנו זרות ולא היינו בודדות ולא הרגשנו את הפער הזה, וגם אחרי שהקהילה שיצרנו לנו התפוררה, עדיין היה ברור שמשהו מאד מבדיל אותנו מכל השאר. גם כשהבנות התחילו ללכת לבית ספר, גם כשהתחלתי לעבוד, משהו שם השתנה וכבר לא יחזור.

ועכשיו ימי הקורונה, שבשביל כולם מסביב השתנה משהו מהותי, אני מבינה מה זה הפער הזה, מה השוני הגדול בינינו ובינם, והדבר הזה הוא זמן.

כי מאז שנעמה נולדה ועזבתי את מקום העבודה שהיה לי עד אז, בעצם התחילו חיים שאין בהם ימים, שאין בהם תאריכים, שכל יום הוא שבת ושבת הוא כמו כל יום (כמעט, כי בכל זאת בן זוגי דאז עבד מחוץ לבית). שלא קמות בשעה מסוימת, שלא עושות כל יום את אותו הדבר, שלמעט ארוחות שגם הן לא היו בשעות קבועות תמיד, לא היתה לנו שום שגרה בכלל.

אני שומעת וקוראת עכשיו חברות, רואה מצד אחד כמה קשה העניין הזה, בעיקר בתקופת חוסר וודאות, שלא יודעות כמה זמן זה ייקח ואיך יסתדרו עם הכסף, אבל גם רואה איך שזה משחרר את כולם, איך שהזמן הזה עם הילדים עושה להן ולהם טוב, כמה הזמן בבית נראה אחר, כל מה שניסיתי להסביר כל השנים ולא היה מי שישמע.

וגם אצלנו זה מרגיש שמושג הזמן מותח את עצמו עוד יותר, ואני שמה לב לכל הדברים שאני רגילה לעשות מהר "כדי לא לבזבז עליהם זמן" כמו לשטוף כלים או לתלות כביסה, ועכשיו תוך כדי שאני ממהרת אני מזכירה לעצמי שאין לאן למהר, ושמה שלא הספקנו היום נעשה מחר, ואני מברכת על הזמן הזה (וכמה חבל שהוא מלווה במגיפה, על כל המשתמע) שמזכיר לי את הימים המוקדמים של החינוך הביתי.